חברת שילוב השמת כוח אדם בע"מ נ' ישראלי רו"ח

החלטה

1.בפני בקשה לסילוק התובענה על הסף וזאת מן הטעם שהתיישנה.

העובדות המוסכמות:

2.הנתבע הוא רואה חשבון במקצועו והוא שימש כרואה החשבון של התובעת, ונתן לה ייעוץ בכל הנוגע לתשלומי מסים.

בשנת 1998 התקשרה התובעת עם חברת חוץ בשם IPCRI, ובהתאם להתקשרות זו, סיפקה לה עובדים בשטחי הרשות. על פי חוות דעתו של הנתבע, התובעת דיווחה למע"מ כי עליה לשלם מע"מ בשיעור 0% או בלשון פשוטה, כי יש לה פטור ממע"מ. התובעת גם לא גבתה מחברת IPCRCI מע"מ.

אין חולק כי הנתבע עצמו הוא שערך את הדוחות שהתובעת הגישה למס הכנסה ובהם צוין במפורש כי לא גבתה מע"מ בגין השירותים שנתנה לחברת החוץ, ואף לא שילמה מע"מ.

בשנת 2006 נערכה בדיקה על ידי מנהל מע"מ והוצאה לתובעת דרישה לשלם שומה בסכום הקרוב לחצי מיליון שקל, וזאת על בסיס של מע"מ מלא בגין כל התקבולים שהתקבלו מחברת החוץ.

התובעת התנגדה לדרישה זו, ובמסגרת הליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים, הגיעה להסדר פשרה עם מע"מ ושילמה חלק מהחוב בלבד וזאת בשנת 2009.

במסגרת התובענה שבפני טוענת התובעת כי הנתבע פעל ברשלנות ועל כן עליו לפצות אותה בגובה נזקיה. הנתבע טוען טענות שונות, אך בין היתר הוא טוען כי התביעה התיישנה ויש לדחות אותה על הסף.

תמצית טענות הצדדים:

עיקר טענות הצדדים נסובו סביב השאלה, מתי אירע הנזק, כנוסחו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין:

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) .......

(2)מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

הנתבע (שכמובן בכתב ההגנה מכחיש את הנזק), טוען כי אם ייקבע כי גרם לנזק, הרי שאירוע הנזק הוא המועד שבו נתן את חוות דעתו, קרי בשנת 1998. מכאן שאף אם הנזק התגלה רק בשנת 2006, במועד עריכת השומה הראשונית, הרי שהתובענה התיישנה שכן היה על התובעת להגישה עד לשנת 2008.

התובעת לעומת זאת טוענת כי הנזק לא נגרם בשנת 1998, כאשר חתמה על החוזה עם חברת החוץ, אלא כאשר נדרשה לשלם את החוב הסופי לרשויות מע"מ. כלומר לשיטת התובעת הנזק נגרם בשנת 2009, ולא נתגלה קודם לכן.

אף כי התובעת טענה בעיקר בעניין מועד הנזק הרי שהיא גם טענה בקצרה כי התרשלותו של הנתבע נתגלתה לכל המוקדם כאשר מע"מ ערכו את השומה, וזאת בשנת 2005 (ראו תשובת הנתבעת ביום 24.1.3 בסעיף 24). מכאן שהתובעת טוענת כי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 בדבר גילוי מאוחר.

הנתבע לעומת זאת טוען כי כעניין של מדיניות שיפוטית ראויה אין להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר ל-7 השנים הקבועות בחוק, שכן לא יתכן שבעל מקצוע ייתן ייעוץ מקצועי וימצא עצמו נתבע בחלוף 13 שנים ממועד הייעוץ.

דיון והכרעה:

אפתח בטענה האחרונה של התובעת ולפיה הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות הן ההוראות הרלבנטיות במקרה זה: